אוריל'ה, לפני שנתיים, ממש סביב יום הולדתך, הכרנו. נכון, הקשר שלנו ידע עליות ומורדות, אבל אין ספק שמאז אתה אחד מעמודי התווך המרכזיים בחיי. לא תמיד הייתי החברה הכי טובה. לא כלפיי ולא כלפיך, ואני לא יודעת אם סלחת, סלחתי או שהמוות עושה את החיים קצרים והכל חסר משמעות. אני לא יודעת איפה עומד הקשר שלנו כרגע, אני מתארת לעצמי שאתה בטח כועס ומאוכזב - גם אם אתה לא מבטא את זה. אני לא יודעת. אלה אולי דברים שתרצה או שנצטרך לדון בהם אחרי המלחמה. אבל בינתיים אתה בעזה והכל די מתגמד. אז אורי, לחבר הכי שטחי וספונטני שלי, עם סקרנות שלא יודעת שובע, עיניים ירוקות, פה אחד והומור משובח, שני רק לשלי - מה אאחל לך? אני באוטובוס, בדרך חזרה מתל אביב ואתה בעזה. איך אתה חוגג? אני מקווה שבנעימים. אולי יש עוגה, אולי איפשרו שיחת טלפון מההורים. גם בלי להיות שם אני יודעת שאתה הרוח החיה, מצחיק את כולם ומקליל את האווירה. אורי, אני תמיד מנצלת אירועים שדורשים ברכות על מנת להגיד את אשר ליבי, ואולי זה לא מתאים כרגע - אולי היה עדיף ברכה קלילה בחרוזים, ואולי זה לא משנה כי אתה תראה אותה רק הרבה אחרי. שתדע שאתה אהוב וחשוב ובעל ערך; תמשיך לחייך ולצחוק; לנגן, להכין מימז גאוניים בשנינותם; להאמין ברוח האדם ולדגול באהבת חינם, שתזכור שחיים הם בעלי ערך, שלכולם מגיע להזדקן בכבוד. שתחזור להפגין איתי על מאבקים חשובים, אל תזנח את הערבית שלך. ואל תשכח שאתה חזק ורגיש וחכם. קטן עלייך. מחכים לך אורי אז חזור מהר. אוהבת מאוד, טליה שתיים